טור דעה: הפטור הוא מתור, לא מהגינות בסיסית

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

כמו המוני בית ישראל, גם הורים עם מוגבלות מחפשים כמה שעות של תעסוקה לילדים בימים החמים של אוגוסט. פארק שעשועים, פארק מים, מוזיאונים ומסעדות הם אטרקציות האהובות על כל הילדים, וגם עלינו כמשפחה עם ילדים יחסית צעירים, גם כשאמא מתניידת בכסא גלגלים.

תמיד הכרתי את התופעה הישראלית למדי "תו נכה משפחתי", גישה שלפיה אדם עם מוגבלות "זכה" בתו נכה לרכב או בכרטיס פטור כזה או אחר, ומשפחה שלמה תופסת עליו טרמפ וזוכה לכבוד המפוקפק של עקיפת התור כי "מגיע לה", תופסת חניית נכים כי "האוטו עם תו" ו"בדיוק הורדתי את בעל התו פה…", זוהי תופעה לא חדשה אך היא הולכת וגוברת מפעם לפעם באטרקציות השונות- טרמפיסטים על חשבוננו.

לאחרונה ביטוח לאומי הנפיק תווים חדשים המזכים אנשים עם מוגבלות (לעיתים בצדק גמור) מעמידה בתור, מה שהוא לא הנפיק באותו התו זה את ההגינות הבסיסית להשתמש בו רק לצורך, ובצורה שלא פוגעת בסובבים באותו התור. למשל בשלל אטרקציות הקיץ ניתן לקבל  צמיד "פטור מתור" למתקנים השונים, כלומר כל מחזיק בצמיד מקבל את ה"פריבילגיה" לדגל על התורים הארוכים. לא פעם אני נתקלת בתופעה שאנשים מעבירים את הצמיד אחד לשני וכך בקלילות מדלגים על התור על חשבונם של אחרים, ולמעשה עושים שימוש לרעה במדיניות מוצדקת שנועדה להקל ולו במקצת על חיים של אנשים עם מוגבלות ועל הדרך גורמים לאנשים רבים בתור להתעצבן ובצדק על הניצול הציני של הזכות. מי היה מאמין שחשיבה נכונה של הקלה על עמידה בתור ארוך למי שזקוק לכך תביא איתה עוד גל של הישראלי המכוער.

התופעה הזאת היא רק סימפטום להתנהגות כללית יותר ביום-יום של כולנו ומסביבנו. כאחת שיושבת על כיסא גלגלים ואין לה הרבה לאן לברוח בלעדיו, לפעמים אני עומדת בתור לקופה הנגישה בסופר, ואז אחד האנשים מאחוריי קורא ובהפגנתיות כמובן "יש לי פטור מתור אני לא צריך לעמוד בתור", ומבלי לזלזל במגבלה שלו כמובן, כמדומני- קצת קשה לפספס את המוגבלות של האישה שלפניך בתור. לא מדובר באירוע ספציפי, על מקרה אחד לא הייתי מרימה גבה, אך לצערי חוויתי את זה במקומות שונים עם אנשים מגוונים כשהמכנה המשותף שמצאתי להם- הוא אפס מודעות ולעיתים אכפתיות למה שהולך מסביבם.

לעיתים רמת העצבים עולה כבר בחניה טרם נכנסתי לסופר, הרכב שלי אומנם לא גדול משמעותית אבל יש לי בתא המטען רובוט שמוציא לי את כסא הגלגלים עד למושב הנהג, כך שאני זקוקה לחניית הנכים הרחבה כדי לאפשר הוצאה שלו אלי, מספר פעמים יצא לי לבקש מנהגים עם תו נכה ללא כסא גלגלים להתחלף איתי בחנית נכים סמוכה אחרת צרה יותר, אבל לעיתים לא מעטות התגובה שקיבלתי-"יש לי תו נכה, מה את רוצה ממני?". אז מה שלא עניתי לאותו אדם ואני רוצה לא רק ממנו אלא מכולנו, שהבסיס להכול הוא להיות בן אדם, ללא קשר להיותנו אנשים שמתמודדים עם מוגבלות כזאת או אחרת או בני משפחה לכאלו.

אפשר להאריך ולדבר על הרכבים שחונים בלי תו הנכה בחניות הכחולות המסומנות לשם כך בבירור או על אלו שמנצלים את התו גם ללא הימצאות הנכה ברכב, אבל אני חושבת שהנקודה די ברורה. מדברים לא מעט ובצדק על האלימות הפיזית שמתמודדים עם מוגבלות חווים לצערנו, אבל ישנם עוד סוגי אלימות, והיא פשוט בהתנהלות היום יומית שמקשה על כולנו.

לשלול מאדם את האפשרות להגיע למקום מסויים (אין לזה סופרלטיב אחר, אם לא אוכל להחנות בחניה רחבה לא אוכל לצאת מהרכב) רק כדי שיהיה קצת יותר קרוב ונוח, או אפילו להשתמש בתו במרמה, גורם לי ואני בטוחה שלעוד רבים אחרים תחושת אי נעימות ופגיעה בתחושות שלנו כאנשים עם מוגבלות. תו נכה, כמו פטור מתור הם כמובן זכויות חשובות שניתנות לאנשים עם מוגבלות בכדי להקל על שגרת יומם, אבל בדיוק כמו זכות אחרת אסור לנצל אותה לרעה ולהיות טרמפיסטים של התו, זה פוגע באלו שמתמודדים עם מוגבלות וזקוקים לו כדי להתנהל ביום יום, ולא פחות חמור זה פוגע בחוסן החברתי שלנו. הכוח האנושי הוא בכבוד ההדדי הבסיסי ובהבנה שכולנו בני אדם, התחשבות מינימלית באחר מצד כולנו תאפשר לאזרחים כולם להרגיש שווים לא רק כסיסמא ולתחושה נעימה יותר במרחב הציבורי.

 

***עו"ד אוראל גלולה-לפיד, היא מנהלת שיווק ופיתוח משאבים של עמותת צ'יימס ישראל, למען אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם. אוראל רתוקה לכסא גלגלים מגיל 12 לאחר שעברה תאונת דרכים באוטובוס ההסעה בדרך חזרה מבית הספר, ומתמודדת עם מחלת S.M.A .

קישור למאמר בהארץ "דעות": https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-08-22/ty-article-opinion/.premium/00000182-c112-dc24-a59a-c55b078e0000?fbclid=IwAR0AWU2bTLCudBxz3qMTgh76_t1DaJ3Ta0r92V9dMoZXRJ14i4SnAdb3j7w